<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ערלה</h1>
<h2>דף כט.</h2>
גרסי' בערכין [כ"ט ע"א] ההוא גברא דאחרימנהו לנכסיה בפום בדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה שקול ארבע זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרי לך, אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית ויש להם פדיון. כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול, אימר דאמר שמואל שחללו, לכתחלה מי אמר, הני מילי בזמן שבית המקדש קיים משום פסידא דהקדש, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפילו לכתחלה. אי הכי אפילו פרוטה נמי, ותרצינן משום פרסומי מלתא. ואמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים, אלמא קסבר סתם חרמים לכהנים. ומותבינן מהא דתניא אין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל וגו'. ותריץ לא קשיא הא במקרקעי הא במטלטלי, והא מעשה דפום בדיתא במקרקעי נמי הוה, מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל דמי'. ושמעינן מיהא דעד כאן לא קא פליג עולא אלא בשדה חרמים אבל בקדשי בדק הבית כולי עלמא מודו דאיפשר למיפרקינהו כדשמואל ואפילו לכתחלה. הלכך כרם רבעי דכתיב ביה קדש הלולים לה' אפשר למפרקיה אפילו לכתחלה אפילו בשוה פרוטה, ולא צריך לאפקורי לפירות כרם רבעי אלא פריק להו.
